יואל וירבה, מנהל מחלקת תרבות זכרון יעקב

פסטיבל לה סטראדה הוא פסטיבל רחוב (לה סטראדה = "הרחוב", כשם סרטו של פליני), המתקיים במדרחוב זכרון יעקב, בהפקתה עצמית של מחלקת התרבות של זכרון יעקב (עמותת זמארין), בתקצוב של משרד התרבות והספורט (תקנת סל"ע). באופן אישי אני מאוד מחבב וגם גאה בפסטיבל, שהוא הפרויקט הגדול הראשון שיזמתי כשנכנסתי לתפקיד בשנת 2019. הפסטיבל מתאפיין באווירה של חופש ויצירתיות, ובמגוון שמתבטא גם בצד של התוכן, וגם בצד של הקהל – כאשר החבר'ה הצעירים והמגניבים באים ליהנות לצד משפחות עם ילדים, זוגות רומנטיים מבוגרים, תושבי זכרון לצד שכנים מפרדיס, פרדס חנה וקיבוצים, תיירים שבאו לאלמא ולצימרים, וגם ותיקי היישוב, ובראשם עליזה קרייזל בת 94 שלא מפספסת אף ערב בפסטיבל.

הכנה בלי אוויר

השנה (וגם שנה שעברה), לצערי, אישור התקציב התבצע רק חודש וחצי לפני פתיחת הפסטיבל, ונאלצתי לסגור את רוב התכנית האמנותית תוך שבועיים שלושה. מדובר על כ-70 אמנים/ להקות, כלומר אני יכול לשער שפניתי בשבועיים האלה לפחות ל-140 אמנים לבדיקה. במקביל בנינו קול קורא, בו אמנים מוזמנים להציע את עצמם, אבל אני לא יכול להגיד שבאמת הספקנו לעבור ברצינות על ההצעות של כל 505 האמנים שנרשמו. לקראת השנה הבאה, אני מקווה שנוכל להתחיל לעבוד לפחות 3 חודשים מראש – ואז השאיפה היא להקים צוות של תושבים מתנדבים עם אוריינטציה אמנותית, שיהיו שותפים לתהליך הבחירה, ויחד נוכל לחלום, לדמיין, ליזום ולבצע.

"כל חמישי, כל יולי אוגוסט"

בנינו שגרת תרבות קיצית. הדבר משמעותי, כי ככה הקהל לא צריך 'לפתוח יומן'; כל הקהילה יודעת, כל העוסקים בתיירות יודעים, ולאט לאט יותר ויותר קהל ארצי מפנים – ימי חמישי, ביולי אוגוסט, בזיכרון – זה לה סטראדה. בסוף כל קיץ אני שואל את עצמי באמת, אם אולי עדיף לרכז מאמץ ותקציב על שלושה ימי פסטיבל מרוכזים. למשוך את כל המערכת על פני כל הקיץ זה לא קל, וגם לא לשמור על "באזז" והתרגשות בקהילה לאורך חודשיים. בנוסף, כאשר הפעילות היא שבועית אז אין אופק של הכרה ממשרד התרבות בתקנת פסטיבלים (נדרשים ימי פעילות רצופים). בינתיים, נראה שהתשובה שאנחנו נותנים לעצמנו היא שלמרות כל זאת, השירות שאנחנו נותנים ליישוב באמצעות ההמשכיות הזו לאורך כל הקיץ – שווה את המאמץ וראוי להימשך.

על הפקת אירוע ברחוב

"במה" אחת של מוזיקה (מרפסת למעשה) מפריעה לשני זוגות דיירים ותיקים שחיים סמוך. אנחנו בקשר מתמיד על הווליום, השעות וכיווני הרמקולים. עמדה אחרת מפריעה לבעל חנות, אבל מצד שני, הוא אוהב שהאירוע מביא לו לקוחות – אז פשוט נדרש לתת לו תשומת לב בלתי פוסקת. הבמה המרכזית היא ליד בית הכנסת הגדול – אז צריך לעשות הפסקות בזמן של תפילות ערבית ומנחה (ולבדוק כל שבוע מתי בדיוק זה יוצא). בנוסף, מכיוון שזה רחוב, זה שטח ציבורי ולא אירוע סגור – כל אחד יכול להגיע ולעשות משהו. התחילה למשל תופעה של ילדים שמגיעים למכור יצירות שלהם; זה מקסים ונחמד, אבל זה פתאום עוד נתון להתייחס אליו בתכנון האירוע…

התוכן הוא המלך

הפסטיבל עומד על 4 רגליים: מוזיקה, תיאטרון רחוב, "יוצאי דופן", ויריד אמנים.

מוזיקה: הליינאפ מורכב ברובו מלהקות מעולות שלא שמעתם עליהם. המדינה שלנו מפוצצת בכאלה, וזה ממש תענוג לחפור לחפש ולהכיר אותם. לצד זה, משתדלים בכפוף למגבלת התקציב לשלב גם מספר אמנים שהשם שלהם מוכר לקהל הרחב. השנה למשל היו לנו: לאה שבת, ערן צור, ארז לב ארי, יאיר דלאל, קורל ביסמוט, אורית טשומה, דניאל סאן קריאף, נטע וינר – אם את האחרונים אתם לא מכירים, לכו לחפש בספוטיפיי. בכל ערב בפסטיבל פעילות שתי במות מוזיקה שמתאימות ללהקות, עם צוות הגברה מטעם הפסטיבל, ובדרך כלל יש עמדה שלישית של הרכב שמגביר את עצמו.

תיאטרון רחוב: כאן הדילמה היא בין התנסויות אמנותיות מסקרנות ועמוקות, לבין אקטים אפקטיביים, בעלי נוכחות ש"סוגרים פינה" לפסטיבל. האמת נמצאת כנראה בשילוב בין שניהם. הקיץ הצלחתי לשלב בכל ערב בערך 5 אמני רחוב (לדוגמא שלישייה ושני בודדים), כאשר אילולא המגבלה התקציבית הייתי שמח להכפיל את הכמות או למעלה מזה – the more the merrier.

יוצאי דופן: אני משתדל לשלב בפסטיבל אלמנטים אמנותיים שאינם הכרחיים, אבל מעניקים ערך מוסף. למשל צייר שמצייר ציור גדול בלייב על קיר של אתר בנייה במדרחוב, או מופע מחול במרחב הציבורי, או פרויקט של צילום פורטרטים לצורך תערוכה עתידית. שנה שעברה יזמנו קורס תיאטרון חוצות, שפרויקט הגמר שלו היה עבודה מיוחדת לפסטיבל. גם כאן – הייתי רוצה למצוא דרך להתרחב ולהעמיק עוד יותר.

יריד אמנים: על התפר שבין האמנותי למסחרי. מה שטוב בתוכן הזה – שהוא לא מהווה הוצאה אלא הכנסה לקופת האירוע. אנחנו משתדלים לקבל רק אמנים שיוצרים את הסחורה שלהם בעצמם, כלומר להתייחס לזה לגמרי כחלק מהתוכן של האירוע. ואעפ"כ – התחום הזה מביא איתו לעתים ויכוחים וקונפליקטים, ולפעמים גולש למסחרה.

שיקולים בבחירת האמנים: הכיף בפסטיבל, שהוא מאפשר ערבוב של עולמות. קצת אמנים מוכרים, קצת אמנות קהילתית ונוער, והרבה אמנים מעולים ומקצועיים שאינם ידועים. חשוב מאוד: אנחנו מקפידים לתת במה משמעותית לאמנים מקומיים. באופן כללי אני משתדל להכיר כל אמן שחי בזיכרון – ובמידת ההתאמה לשלב אותו בפרויקט כזה או אחר. הפסטיבל הוא הזדמנות מעולה לשלב הרבה מאותם אמנים, ולא משנה באיזה תחום. בנוסף תמיד רצוי לנסות ליצור איזון והרמוניה בתמהיל האמנים בפסטיבל, מבחינת סגנון אמנותי, פנייה לקהלים שונים, וגם זהות האמנים – למשל שוויון מגדרי. השנה זכיתי לביקורת בפייסבוק על כך שבאירוע #6 מתוך 8 לא הייתה (במקרה) אף אישה בפרסום של הפסטיבל. קבלת הביקורת הייתה עבורי הזדמנות לחשיבה ולמידה, ולדיאלוג, והרחבתי על כך בפוסט בפרופיל האישי שלי, שיצא די מעניין ואני מזמין לקרוא.

אה, והאמת היא, שהדברים הכי משמחים פשוט מגיעים במקרה. למשל השנה התקשר אלי מישהו שיש לו קבוצת קפוארה שנפגשת פעם בחודש, והם חשבו לעשות את הסשן שלהם מחרתיים בפסטיבל. ברור, אמרתי לו, תגיעו ונמצא לכם מקום טוב. הגיעו 30 חבר'ה, בנים, בנות, יפים ומגניבים – עשו 3 שעות של קפוארה וסמבה די רודה מלאה בשמחה. זה מה שיפה ב"פסטיבל" – הוא מגנט לאנשים להתחבר, ובמה להביא את עצמם.

תמונות מהפסטיבל בעמוד הפייסבוק: תרבות זכרון יעקב. למשל: כאן ; וכאן ; וכאן

מוזמנים לדבר איתי אם עלו לכם רעיונות מחשבות שאלות או הצעות

ומוזמנים להגיע בקיץ הבא לפסטיבל לה סטראדה, או לפני כן לזכרון יעקב בכל הזדמנות שיש.

ניפגש באילת

יואל וירבה

מנהל מחלקת תרבות זכרון יעקב

052-4398074

zy.tarbut@zamarin.org.il